אובדנות - לא מדברים על זה

לפני חצי שנה כתבתי פוסט על

אובדנות - לא מדברים על זה.

הפוסט נכתב בעקבות סרטון שנתקלתי בו המספר על ניצולי המסיבות והשביעי באוקטובר. דיברו שם על אישפוזים בכפייה ועל אובדנות מושתקת.

מאז חקרתי עוד על הנושא והבנתי שמאז ומתמיד השתיקו את נושא האובדנות בחברה שלנו ובבריאות הנפש ובצה"ל בפרט.

הייתי בהלם כשלא הצלחתי למצוא נתונים מדוייקים בנושא.

מאז שהפוסט נכתב פגשתי לא מעט א.נשים שהקרובים שלהם התאבדו. גם חיילים וגם אזרחים. גם לפני 20 שנה וגם לאחרונה.

את הפוסט שלי קראו המון אנשים והציעו

לי לפרסם אותו בקהילת מש"ה- מילים שעושות הבדל.

ארגון המתעסק בשיח ישיר על אובדנות ולקח על עצמו לעזור לאנשים המתמודדים עם אובדנות, לבנות מסביב קהילה ורשת ביטחון.

מי ידע שכמה חודשים לאחר מכן אצטרך אני את השירות שלהם. אני לא האמנתי שאגיע למצב כזה.

אבל הגעתי.

הייתי במקום מאוד נמוך בעקבות מערכת יחסים אלימה והדברים שעברתי מאז השביעי באוקטובר.

גם אני רציתי ליטול את חיי.

כתבתי מכתב לאמא שלי ותכננתי בראשי מה אעשה לעצמי כדי שיהיה הכי פחות טראומתי לסביבה שאשאיר מאחור.

פחדתי מאוד לשתף את הסביבה שלי במה אני מרגישה ומה אני רוצה לעשות לעצמי.

לא רציתי להפחיד אף אחד ולא רציתי שיכאב יותר ממה שכבר כואב.

הגיע הבוקר והלכתי לטיפול sos

הייתי על הפנים ובקושי הצלחתי לדבר.

הייתי עייפה מלילה ללא שינה ומוצפת מכמויות של כאב, הלב שלי היה שבור תמידית ולא הפסקתי לבכות.

באותו יום סיפרתי המטפלת שלי.

העזתי להפסיק להתבייש ולבקש עזרה.

המטפלת שאלה אם אני מכירה את ארגון מש"ה. אמרתי לה ששמעתי עליהם ופעם פרסמתי פוסט בקהילת פייסבוק.

"למה שלא נדבר איתם?" היא שאלה.

"טוב" אמרתי. ומאז נכנעתי והתמסרתי לכל מה שאמרו והציעו לי. נפגשתי איתם כמה פעמים בזום, קיבלתי תמיכה וכוחות, בניתי תוכנית מניעה וביטחון והכרתי את עצמי ואת המקומות הנמוכים שלי יותר לעומק.

הבנתי מה גורם לי ליפול אליהם ומה אני צריכה לעשות כדי למנוע את הנפילה הבאה. למדתי מה הנורות אזהרה שלי ואיפשרתי לסביבה שלי לתמוך בי ולקבל תמיכה מהאנשים בארגון שפעל בצורה מדהימה ומרגשת.

בשלושה מפגשים הם הצליחו ליצור שיח אותנטי ועמוק על נושא מפחיד בטירוף.

הם איפשרו לנו להסתכל בעיניים של האובדנות שלי ולהיישיר מבט.

הם איפשרו לנו ליצור מרחב בטוח לכל אחד ואיפשרו מקום לכאבים ולפחדים שלנו, כאנשים ומשפחה.

אני מודה לעצמי שהעזתי להגיד את המילים האלה בקול רם. להודות בפני עצמי שאני לא מסוגלת יותר לבד, שאני באמת לא מצליחה ונגמרו לי הכוחות לנסות.

אני שמחה מאוד שפניתי לעזרה מקצועית sos ויכולתי לדבר על נושא כל-כך קשה, מפחיד ומאתגר. אני שמחה מאוד להרגיש שכוח החיים פועם בי בעוצמה כל כך גבוהה וחזקה שאין בי באמת יכולת לוותר על החיים שלי.

יש לי יכולות להמיר ולהתמיר כאב לעוצמה ומתוך החוויה שלי גם לעזור לאחרים על בסיס יומי.

בקשת עזרה מצילה חיים.

שיח על אובדנות לא יוצר אובדנות אלא ממגר אותה. אל תתביישו לבקש עזרה. אל תישארו עם זה לבד, זה לא מגיע לכם. אתם ראויים לחיים יותר שמחים. אתם ראויים לחיות בשלווה. אתם מסוגלים לצאת ממשברים ולצמוח מהם.

מחר הכנס הבינלאומי של

מש"ה - מילים שעושות הבדל למניעת אובדנות. ב"ה יום אחד אהיה שם על הבמה עם הסיפור שלי.

בנוסף ביום חמישי יצויין יום R U OK? 

מיזם חברתי קהילתי שהתחיל באוסטרליה

המעודד שיח ועוזר לתמוך באנשים סביבכם, להתעניין באמת, להיות מעורבים, ולהפוך את השאלה "האם את.ה בסדר?" לחלק מהשגרה שלנו.

תזכרו; שיחה קצרה, שאלה קטנה-

יכולה להציל חיים.

אנחנו נשנה את מערכת בריאות הנפש לדורות. זה אולי ייקח זמן אבל אנחנו בדרך הנכונה.

בדיוק על הנושאים האלה אני מרצה...

רק מיידעת אתכם. אתם כבר תזמינו