האוקטובר האישי שלי

~אזהרת טריגר אלימות~

בשבעה באוקטובר ישנתי בחיפה עד שהתעוררתי לטלפון מאימא שלי שאמרה לי להיכנס לאינטרנט כי מאות מחבלים פרצו את הגדר ומטיילים בדרום האדום שלנו.

לא ידענו כמה אדום הדרום באמת יהיה.

לא ידענו כמה לא כדאי להיכנס לאינטרנט.

התקף חרדה. אני נופלת על ריצפת המטבח ומתחילה לבכות. יוצאת לעשן ג'ויינט.

יצאתי אז עם מישהי חיפאית בערך שלושה חודשים והעברתי את רוב זמני בשכונת חליסה. היינו בהלם טוטאלי באותה שבת ולא עזבנו את החדשות, קפואות ומעושנות.

הקשר מלכתחילה היה לא בריא וניסיתי לעזוב כמה פעמים אבל הופעלו עליי לחצים, איומים ומניפולציות אז חזרתי שוב ושוב.

עד אותו לילה נוראי ניסיתי לעזוב את הקשר פעמיים או שלוש ללא הצלחה.

~

אני לא זוכרת כמה ימים בדיוק אחרי השבעה באוקטובר זה קרה- אבל זה קרה.

ויש לי צורך לתת לעצמי תוקף והכרה על מה שקרה לי באותו לילה. לאורך כל הקשר חוויתי שבי פסיכולוגי וגייזלייטינג בלי בכלל לדעת שזה מה שקורה לי.

היום שנה אחרי אני עדיין אוספת את השברים, מתפקחת ומתחזקת. עברתי שיחזורים קשים מאוד, חרדה, דיכאון ואובדנות מאז אותו לילה.

אז אני כותבת כדי לזכור, כי לא פעם היא ניסתה לשכנע אותי שהלילה הזה לא קרה כפי שאני זוכרת אותו.

~~

אחרי השבעה באוקטובר היא זרקה לאוויר משפטים שהפחידו אותי בהם היא מביעה חמלה ואמפתיה לצד השני שביצע את הטבח. היא הייתה ערבייה מוסלמית שחלק מחייה גדלה בבית יהודי מאמץ. היא תמיד הביעה בפניי את הבלבול הזהותי הקיים בה.

הרגשתי שאחרי השבעה באוקטובר היא לא ידעה מי היא ובאיזה צד היא. אני כאחות שכולה מלבנון השנייה נבהלתי.

באותו לילה נורא סביב 12 בלילה אני כבר הייתי חצי רדומה במיטה וברגע אחד הכל התהפך עליי.

~~

דלת החדר נפתחת בעוצמה עם רעש מחריד. אני נורא נבהלת. היא עומדת בכניסה ומתחילה להאשים אותי בבגידה.

הרגשתי את האנרגיות העוצמתיות של הכעס שלה והתחלתי להילחץ.

אני לא בוגדת בך חזרתי ואמרתי. אבל היא הדפה את המילים ודחפה את גופי. ידעתי שאני לא יכולה להתמודד עם זה והתחלתי להתלבש ולקחת את החפצים שלי. אמרתי לה שאני הולכת הביתה ונדבר כשהיא תירגע.

זו לא הייתה הפעם הראשונה ולא השנייה שהיא מאשימה אותי שאני בוגדת.

היא מתחילה לדחוף אותי ולצעוק עליי שאני לא הולכת לשום מקום. חרדת נטישה עמוקה מתגלה. אני תמיד יכולה להבין סיפור של אדם. למה הוא מתנהג כמו שהוא מתנהג, מה הוא עבר בבית ילדותו ובחיים שלו. אבל אותה הכלתי יותר מידי ושכחתי מעצמי.

גם אני באתי מילדות אלימה אבל משתדלת לא להרוג זבוב. וזה היה ההבדל בנינו. אני פיתחתי רגישות והיא מצדיקה את האלימות.

היא לקחה לי את הפלאפון ואת המפתחות של האוטו והחביאה אותם.

כל פעם שאני באה לצאת מהדלת היא חוסמת לי את הדרך ומתחילה להדוף אותי. אני כבר נכנסתי למצב הישרדות. עד היום אני שואלת את עצמי למה לא הכנסתי לה מכות וברחתי. למה זה היה צריך להימשך שעות?

היא מתחילה לפזר את החפצים שלי על הריצפה, ולצעוק עליי "נוף את בשבי של החמאס עכשיו!! את הולכת לעבור גיהנום ולילה סיוט איתי את לא הולכת לצאת מכאן!!"

במשך שעות צעקתי לעזרה ואף אחד לא נקרא לעזרתי. צעקתי מהדלת ומהחלון וכלום. צעקתי שיקראו למשטרה.

היא חייכה אליי ואמרה "את לא מבינה איפה את נמצאת? אף אחד לא יבוא לעזור לך. זהו את תקועה איתי כאן."

חשבתי שהיא עוברת פסיכוזה אלימה ולא ידעתי מה אני אמורה לעשות במצב כזה אבל הייתי עייפה ומפוחדת. הייתי מאוד קרובה לזעם גדול ולהתפרקות ריגשית ונפשית אבל אפילו לא הצלחתי לבכות מרוב אנדרנלין.

התחננתי בפניה במשך שעות שתשחרר אותי ונדבר על הכל ביום אחר אבל לא קיבלתי ממנה כלום חוץ מדחיפות, צעקות ואיומים.

גם הפיטבול שלה ששקל 40 קילו פלוס הצטרף למאבק והיא מנסה לג'נגל בין לתפוס אותי שלא אברח לבין לתפוס אותו שלא יתקוף וינשך אותי. כל הלילה היינו במאבק והייתי תקועה בבית שלה ללא יכולת לברוח.

~~

באיזשהו שלב התעייפנו.

היא נכנסה למקלחת והבנתי שעכשיו זו ההזדמנות שלי לברוח. חיפשתי את המפתחות ומצאתי אותם מתחת לבגדים שלה בסל כביסה. הבית די ריק ואין הרבה מקומות להחביא דברים.

לקחתי את החפצים שלי, פתחתי את הדלת והתחלתי לברוח במדרגות בזמן הזה היא כבר יצאה מהמקלחת, רודפת אחריי עם מגבת מקללת ומאיימת. היו גם איומים עם זכוכית צמודה לצוואר שלי.

השעה כבר הייתה לפנות בוקר, הגעתי לאוטו שלי אבל שכחתי את הפלאפון.

למה חזרתי לקחת אותו למה(?!?)

בשלב הזה כבר היינו גמורות ומפורקות

עצם זה שחזרתי לבית הרגיע אותה...

האלימות הפסיקה ועכשיו התחילו המניפולציות הריגשיות והמיניות.

לבקש ממני יפה להישאר, להצמיד אותי לקיר ולנשק אותי ועוד כל מיני...

אני כבר לא תפקדתי. לא הייתי בגוף שלי. נשכבנו והלכנו לישון. הגוף שלי פיזית כאב. הייתי קפואה ובהלם מוחלט. לא ידעתי איך אני מצילה את עצמי. לא ידעתי איך להביא את עצמי למצב שאני מצליחה לצאת מהמערכת יחסים הזו.

התעוררנו אחרי שעה, לא הצלחנו לדבר רק לעשן. ניסיתי להבין מה קרה והיא לא שיתפה פעולה. היא לא ענתה לי על השאלות ואמרה שהיא לא רוצה לדבר על זה.

נשארתי בתוך וואקום קפואה.

התחלתי לחשוב על תוכנית הצלה. השלב הראשון היה להגיע אליי הביתה, הרגשתי שלא משנה מה יקרה, אם אני אצעק לעזרה יש יותר מצב שהיא תפחד כי אני במרחב הבטוח שלי וכאן מכירים אותי. מישהו יבוא להציל אותי.

ב23 בלילה כשאני במיטה שלי גמורה מעייפות היא רצתה לשכב איתי ואני עדיין הייתי קפואה ומפוחדת. הייתי בהלם ממה שעברנו לילה לפני ובבוקר, ועוד יותר בהלם שהיא רוצה לשכב איתי כשאני מצב כזה ולא מקבלת את זה שהגוף שלי בשוק.

היא המשיכה לכעוס ולהאשים ואמרה לי

"אם אנחנו לא מזדיינות הלילה כבר אחזור לבית שלי. אני לא מסופקת"

"לכי" אמרתי לה. וזה היה השלב השני שיצא לפועל בתוכנית ההצלה שלי.

חזרתי ואמרתי לעצמי בלב

"לא לחזור בך! לא להפסיק להגיד לה לא"

לקח בערך שלוש שעות עד שהיא הסכימה לעזוב את הבית שלי. בשעות האלה היא משתמשת בכל המניפולציות האפשריות אבל היא כבר הייתה חסרת אונים. מתחננת אליי שאסלח, שאראה אותה, שלא אתן לה ללכת ככה.

אני מתחזקת בסביבה הטבעית שלי. אני מכירה כל ס"מ בקיבוץ הזה. אני לא נשברת מולה.

"עופי לי מהבית. עופי לי מהעיניים. אני לא רוצה לראות אותך יותר בחיים שלי"

כל משפט אני יותר מתחזקת

וכאן אני כבר לא מפחדת

מאז לא ראיתי אותה יותר.

אבל במשך מעל חצי שנה עוד קיבלתי איומים, הטרדות, מניפולציות, ולא פעם אחת לקיחת אחריות אמיתית. לא פעם אחת הרגשתי אותה באמת באמת מצטערת על הזוועות שהיא העבירה אותי באותו לילה ובוקר במשך שעות. דווקא להיפך, היא המשיכה עם הגייזלייטינג, עם המילים המכובסות ועם רגשי הנחיתות.

כתבתי עליה כאן ואויימתי בהוצאת דיבה.

היא ניסתה להשתיק אותי בכל דרך אפשרית.

~~

אני מעבדת חוויות וטראומות בזכות הכתיבה והשיתוף שלי. אני מקבלת תוקף והכרה לפגיעות שלי דרך הרשת החברתית כי אני לא מקבלת את זה במקום אחר.

מאז אני הולכת לטיפול אצל עו"ס לאלימות במשפחה. אני לא אפסיק לכתוב מה קרה לי כל עוד יש לי את האפשרות.

העט חד מהתער והמילים שלי מצילות לי את החיים על בסיס יומיומי.

לא משנה מי מהפוגעים שלי ינסה להשתיק אותי ובאיזו דרך נעימה, מאיימת או מכובסת הם יעשו את זה...

אני כאן! ואחרי שנים של שתיקה-

לא אשתוק עוד לעולם.

בתמונה: יש חושך, וסדקים של אור