הרצאה מול המורות הטובות בעולם

הפעם התחלתי עם "דרוש ריפוי"

כי מי לא צריך ריפוי בימינו?

הדרך שבה אביב פק מנגישה את השיר כל-כך נעימה, אופטימית ומחוברת אל הלב

כמו שאני רוצה להעביר את ההרצאה שלי.

לאט לאט הן נכנסו לאולם...

אני מארגנת את המחשב, המסך, המצגת ומסתכלת מידי פעם לצדדים

מקבלת מבטים וחיוכים נבוכים

גם אני נבוכה מעט ובעיקר מאוד מתרגשת.

הן לא יודעות את זה אבל אני כבר יודעת כמה קרובות נרגיש עוד שעה.

ואני מחזיקה את זה בשביל כולנו.

אני יודעת שנרגיש כמו משפחה אז אני גם מחייכת אליהן כך. הלב שלי סקרן ופתוח לגלות מה יקרה בשעה הקרובה.

מה נצליח ליצור יחד

כי זה תמיד שיתוף פעולה שלי עם הקהל וזה תלוי בכולנו.

הפעם הקהל שלי היה צוות חינוכי וטיפולי של בית אקשטיין. הן מלמדות גילאי יסודי, ילדים בסיכון, שעברו דברים בחייהם הקצרים ומתמודדים עם התמודדויות לא פשוטות

אם זה משפחתיות, חברתיות או נפשיות.

בדיוק כמוני, לפני 20 שנה רק שאני הייתי

בלי המורות הנכונות, הסביבה המכילה ובית הספר המתאים.

חשבתי עליהן כל השבוע והתרגשתי ברמות של כלה. פגשתי אותן בימים הראשונים של החזרה לבית הספר ורציתי לתת להן כוחות להמשך השנה.

(אני כותבת בלשון נקבה כי היו שם 99% נשים ו- 1% גברים אבל סיפרו לי שהגברים רגילים שמכלילים אותם בלשון נקבה רבות אז זרמנו...)

לא התכוננתי להרצאה הזו כי כבר ידעתי בדיוק עם מה אני רוצה שהקהל ייצא ממנה.

הסיפור שלי לא תמיד פשוט להקשבה

אבל אני יודעת איך לגעת במקומות כואבים עם אהבה ורכות כך שאף אחד לא ייבהל.

יש המון דמעות בשעה שלנו ביחד.

הן מסתכלות לי בעיניים, מרוכזות בי

אני מרגישה אותן איתי.

אני כבר יודעת איך להעביר הכל בהומור, ומתוך הדמעות יש גם המון ציחקוקים ששוברים את ההלם הראשוני מהסיפור.

כעבור שעה אין עין יבשה באולם, גם לא שלי.

אני לוקחת כיסא ומתיישבת קרוב אליהן

זה החלק האהוב אליי.

שאלות ודיון. זמן של ביחד.

לפי כמות השאלות אני יודעת שהן ננגעו במקום עמוק.

ההרצאה נגמרת...

ואני לא יכולה להתחיל להתקפל

(ולטוס לעבודה שלי כשכירה)

כי מולי יש תור של לבבות פתוחים ועיניים דומעות.

כל אחת מבקשת איתי רגע של חיבור אישי והודיה. זה החלק שאני הכיייי אוהבת. לגעת ולחבק ולהרגיש את הלבבות הפתוחים. גם אני צריכה חיבוקים אחרי הרצאה.

הן שואלות אותי "אפשר לתת לך חיבוק?"

ואני "כןןןן בבקשההה"

שמעתי שיתופים מרגשים וחשופים, כואבים וקשים. חלקן קיבלו נקודת מבט חדשה על תלמיד או על בן משפחה.

חלקן מזדהות עם כלכך הרבה חלקים מהסיפור שלי ורק רוצות רגע להתחבק.

המשפט האחרון שאני זוכרת היה:

"נוף, תודה. בבקשה בבקשה תמשיכי לעשות את מה שאת עושה ולהגיד את מה שאת אומרת בדיוק בדרך שאת אומרת."

אני מודה מקרב לב לתוכנית דו שיח של עמותת אנוש ולצוות בית הספר הכל כך מיוחד שהזמין אותי. אני מצפה לעוד שיתופי פעולה בהמשך הדרך.

כבר קיבלתי כמה הצעות עתידיות;)

איזו זכות.

יכולנו להתחבר לשעה וחצי,

לדבר על טראומה ועל איך צומחים ממנה

כל-כך חשוב בימינו.

יכולנו לפגוש מקומות כואבים וחשופים

ממקום של אור ותקווה, ביחד.

כל הרצאה אני מבינה מחדש-

אני בדיוק בדיוק

במקום שלי.

אז תמשיכו להזמין אותי הא? וספרו לחברים.

עמותות, צוותי חינוך, טיפול, שיקום.

סטודנטים, רופאים, משפחות מתמודדים,

וכל מי שצריך מעט תקווה.

שזה כווולם, לא?