זזה לא פסימי זו החלמה

גם לטראומה יש ימים טובים

זה בא בגלים

לא תמיד אפשר לדעת למה ולא תמיד אפשר להנות מהם

מהבהלה שעוד רגע זה ייגמר

אין למה להתרגל

הגלים הטובים הם הזדמנות להנות

עם זאת חשוב מאוד להתכונן לזמן שהם ייגמרו.

הישיבה בבור היא זמן של חשכה והתמסרות.

הימים מחוץ לבור, כשיש אוויר לנשימה, הם זמן טוב להתכונן לנפילה הבאה- זה אולי נשמע פסימי ושלילי. אבל לא. זה עוצמתי. זה חזק. זה מחובר. זה עם רגליים על הקרקע.

כי בטראומה אנחנו יודעות שזה יגיע מתישהו. החרדה הבאה, הדאון, הדיכאון, הדיכדוך, הניתוק, הפלשבק, לא משנה איך תקראו לזה.

זה יבוא. עם הזמן אם נלמד למפות את החודש שלנו ולהתכונן לנפילה, היא תהיה פחות קשוחה.

זו המורכבות של הטראומה.

אלו הפנים שלה ויש לה המון.

כדאי להכיר את כולם.

להכיר את ההרס העצמי שלנו, את הדיכאונות, הבורות, החשכה, ולעשות חברות עם חוסר האונים.

אצלי לדוגמא, זה קורה לעיתים בסופי שבוע ריקים. בשישי ערב או שבת בוקר כשאני לבד ואין תוכניות, אין משפחה והחברים עסוקים.

זה קורה לי באיזור ימי הביוץ עד הדימום החודשי. זה קורה לי מחרדת נטישה חזקה שמראה פניה.

זה קורה לי כששבוע אחרי שבוע אני שותה אלכוהול מעשנת סיגריות ובקושי אוכלת.

זה יכול לקרות אחרי כמה ימים שלא ישנתי טוב או לא התאמנתי.

אז אני בכוח הולכת להתאמן, מכינה או מכינים לי אוכל טעים, אני לא עושה שיחות מטרגרות, מבקשת יותר ספייס, עונה פחות להודעות, נתמכת יותר בסביבה הקרובה שלי. מתקשרת שכואב וכשמשהו עולה בי. לא מדלגת על טיפולים(!) גם כשממש אין לי כוח. הולכת לישון מוקדם. מווסתת אוטומטים של הרס עצמי.

טראומה מבקשת שיגרה ואיזון. היא מבקשת ניראות והכרות. באחריות שלנו להכיר אותה, כשיש לנו אנרגיה ושמחה, להתכונן לנפילה.

אפשר ורצוי לשמוח ולהנות, אבל גם להכין את עצמינו לפעם הבאה.

זה לא פסימי- זו החלמה.