יום הזיכרון 2024

התחלתי את היום עם הרצאה בבית הספר שלמדתי בו "משותף" חוף הכרמל.

כל המשפחה שלי למדה שם ואמא שלי לימדה שם במשך שנים.

המורים אותם מורים, כייף לחזור ולקבל חיבוקים.

הזמינו אותי להרצאה לשכבת י'.

בגלל שחשבתי שההרצאה אתמול,

אתמול יצאתי מהבית על הבוקר עם המון לחץ ובדרך עידכנו אותי שזה בכלל היום.

לא הייתי מאופסת, אבל זה איפשר לכל המתח להשתחרר והבוקר כבר קמתי יותר נינוחה ומוכנה להרצות.

אני עדיין חוששת להיות חשופה כל-כך עם הכאב שלי מול אנשים.

אבל כל פעם שאני מתחילה הרצאה אני מרגישה שאני במקום הנכון. הידיים רועדות והקול רועד לעיתים המילים מתבלבלות, אבל אני מרגישה שזה מאפשר לי עוד עיבוד לכאב ולאובדנים. אני שומעת את עצמי ואת המסרים שלי, הם עוברים לי דרך הגוף...

אני מסתכלת לעשרות אנשים בעיניים והלב נפתח. עם כל הפחד, הוא נפתח. יש ריפוי.

היה מרגש ומשמעותי כך סיפרו לי.

מהבית ספר הגעתי לאנדרטת הנח"ל

לא הייתי בטוחה למה...

אמא שלי סיפרה לי שיש טקס, אז הרגשתי שחשוב לי להביא את הנוכחות המשפחתית. הטקס לא היה לטעמי אבל נשארתי.

"למה את נשארת?" שאלתי את עצמי

החלטתי לעשות סיבוב, לא הייתי כאן מעל 15 שנה. עליתי לקומה למעלה, ונפגשתי בתיבות החללים. לכל חלל יש ספר הנצחה, ומבקרים כמו בני נוער משאירים מכתבים למשפחות.

אמא שלי בחרה לא ללכת ולהישאר בבית אם יגיעו אורחים, היא רוצה להיות איתם.

אנחנו שתינו בנתינה ביום הזה, להרגשתי זה מה שמחזיק אותנו.

עברתי שנים קשות, גם השנה הייתה כמעט קשה מנשוא. אבל אני מוצאת משמעות בנתינה לאחרים. בכתיבה. בהרצאה. בלב שכואב אבל גם מחזיק את היופי והעוצמה שבחיים המטורפים האלה.

שם בקומה למעלה, פגשתי עוד אחות שכולה, שלא מצאה את התיבה של אחיה.

שאלתי מה שמו, תוך שנייה הוא הופיע לי מול העיניים. ליד יער. איתי שוורץ.

ישבנו לשוחח, סיפרנו אחת לשנייה את סיפור האובדן המשפחתי. התחברנו, התרגשנו.

הבנתי קצת יותר למה הגעתי.

תודה לך הילה יקרה על מפגש מרגש.

פתחתי את המגירה של יער, הוצאתי את ספר ההנצחה, התחלתי לדפדף.

לחזור אליו, להתקרב. שלום אחי.

לפתע ראיתי תמונות משפחה שהם לא אנחנו. תמונות של אחות שכולה שהיא לא אני, היא של מישהו שהוא לא אח שלי. יש כאן טעות. טעות חמורה. עלה בי כעס.

התבלבלתם במשפחות!

התבלבלתם באובדנים!

וכך גם האובדן, מבלבל, ומחבר, ונח"ל זו משפחה, גם כשספרי ההנצחה מבולגנים בתמונות של אנשים שלא הכרתי.

זה נתן לי הזדמנות להכיר חייל אחר, שבטעות לא טעות הגיע לתיבה של יער. לחייל קראו שימי קנול והוא התאבד באפריל 2006.

שימי, עשיתי למשפחתך סדר במגירה שלך, כל התמונות שלכם חזרו למקומם, המשפחות שלנו התחברו בטעות, אבל תמיד אזכור אותך.

הבנתי קצת יותר למה באתי.

נוספו 43 חללים חדשים למשפחת הנח"ל מהשביעי באוקטובר.

התפללתי שיער יהיה האחרון.

אבל כך השכול...

ממשיך וממשיך לגדול

מבלבל ומחבר בין משפחות.