יער מטושטש. גם בזיכרון
- Nof Ben Giat
- 12 באוג׳ 2024
- זמן קריאה 2 דקות
עודכן: 10 באוק׳ 2024
הייתי אז רק בת 16, חזרתי ממסיבה.
ביליתי בחופש הגדול ואז זה קרה.
זה תמיד קורה בימים כל-כך יפים
המכות הכי גדולות.
כבר אז למדתי איך מרגישה שבת יפה
שברגע אחד נחרבת
ושורפת את הלב
למדתי איך מרגישה תהום עמוקה שאין לה סוף.
זה קרה לפני כמעט עשרים שנה
הייתי אז רק ילדה
נחטפה לי הילדות
איבדתי הרבה הרווחתי מעט
אני כותבת היום
כ-אחות שכולה
עם ניסיון של 18 שנה
ובתור חברה ותיקה במשפחת השכול
אני רוצה לספר לכם משהו שלא סיפרו לי אז...
הזמן- לא מרפא את הכל
זה שקר.
באותו יום שהדבר הנורא הזה קרה לנו
החיים מרגישים מאוד מאוד קטנים
כמעט בלתי נראים
בלתי נסבלים
האבל והאובדן צובעים את הכל
בצבעים של שחור
כל מה שאין- מקבל מקום של כבוד
צר לי לספר לכם
אבל
האבל איננו נעלם
הגעגוע
גם לא
הכאב נהיה חבר קרוב
אז כדאי להתיידד איתו
כבר מעכשיו
הוא אינו קטן עם הזמן
הוא נשאר תמיד
אורח מתמיד
הוא לעיתים מפציע
עם אור ראשון של בוקר
יקום איתך מהמיטה
ייכנס איתך לאוטו
וייסע איתך לעבודה
הוא יישב עם המשפחה
סביב שולחן השבת
הוא ידליק איתך נרות יום הולדת
לפעמים הוא היחידי שיישאר איתך
אז כדאי להתיידד איתו
כבר מעכשיו
אבל אני מבטיחה לכם
החיים גדלים מסביב לכאב
הטוב גדל לאט לאט
אם ניתן לו
הזמן מאפשר מרווח נשימה
ובמרווח הזה
דברים חדשים יכולים להיכנס
אם ניתן להם
זה אולי ייקח שנה
ואולי עשרים
אם ניתן להם
יש בי עדיין חלק של ילדה קטנה בת 16
שרק רצתה לצאת לבלות
להעביר את החופש הגדול בשמחה
להיות כמו כולם
חלק של אחות קטנה
שאיבדה אח במלחמה
והוא חי ולפעמים בועט
ממש חזק
לפעמים עדיין אינו נתפס
אבל החיים גדלים
ואני גדלה איתם
מסביב לכאב
באה אדמה חדשה
ואני זורעת זרעים של אמונה
שלא יחטפו לי
שלא יחטפו לי גם אותה.
בתמונה: הבית של יער
Comments