יש מגירות

"יש מגירות שעדיין אני לא פותח

עד שיוסיף בי אור" (א.ב)

אז נוסף בי אור בימים האחרונים.

הכלי שלי התרחב

ניתן להכיל ולקבל...

אולי מההרצאה המרגשת שהעברתי , אולי כי בסופה מישהי ניגשה אליי ואמרה לי "אני כועסת עלייך שאת לא כועסת עליהם"

"אני כועסת" אמרתי לה

"אבל אני לא יודעת מה לעשות עם זה"

אולי כי נגמלתי מהסם ה"קל" והממסך.

אולי בגלל הטיפול בנושא "מלחמה ושלום" שעברתי שבוע שעבר.

אולי הכל ביחד.

בורא עולם כפרה ברא לי סיטואציית ריפוי של החיים היום.

ואני? העזתי לפתוח מגירות חשוכות שהיו תקועות עם חלודה.

חלקן כל-כך הפחידו אותי ששכחתי שקיימות שמרתי סודות במשך 20 שנה כדי לשמור על קהילה ומשפחות.

קשה לפתוח עימותים בקיבוץ.

מעדיפים לטאטא ולשכוח

מעדיפים לרשום על החשבון ולא לשלם

מעדיפים לשמור שלום בית עם שכנים

מעדיפים לא לבייש ופשוט לשתוק

להחליק הלאה. לא להיתקע.

אבל נתקעתי בלי שליטה, בלי בחירה.

מה, אני בוחרת על מה הנפש שלי תיתקע?

מה ייפצע וייפגע בה? אני רק יכולה להיות קשובה אליה.

נתקעתי במגרש המשחקים איפה שחטפתי קצת מכות ובעצם הבנתי, מעולם לא יצאתי משם. נשארתי בשכונה עם ראש למטה, כתפיים שפופות ופחד שייפגעו בי וינצלו אותי.

הרעלתי את עצמי מבפנים עם סודות וכעסים.

עד היום.

~~~~~

"אתה יכול להתקרב אליי?"

שאלתי בקול רועד

הוא התקרב, והרגשתי את הפחד בגוף שלי

הוא שם מאז המגרש השכונתי.

"אני חייבת לשתף אותך במשהו"

הוא היה סקרן ופתוח להקשיב.

"אני אוחזת בי המון כעס עלייך מהילדות"

הוא מופתע ולא מבין.

"ממה שקרה בנינו

הסטירות, הדחיפות, המכות.

אתה לא יודע את ההשלכות. אתה פגעת בי וזה הוביל לאפקט פרפר של פגיעות סודיות וממושכות"

עכשיו הוא באמת מופתע.

כן, מי ידע שיש השלכות קשות לאלימות בין ילדים? הם רק ילדים, זה משחק וזה חולף. כולם הולכים מכות. זה בקטנה.

הוא מסתכל עליי ואני רוצה ניצוץ של הבנה.

"אני ממש ממש מצטער שפגעתי בך הייתי ילד אידיוט. אני מצטער. גם אני חטפתי מכות"

בשלב הזה שנינו עם דמעות בעיניים...

בזוית העין אישתו והילדה, אפילו אמא שלו הייתה לא רחוק. הוא נשאר איתי.

בערך 10 דקות הסתכלנו בעיניים

הוא סיפר לי כמה הילדים הגדולים היו אלימים כלפיו ומעולם הוא לא נתן לזה מקום,

הוא לא דיבר על זה מאז.

הוא שמח שבאתי לדבר איתו. אני שמחה שהוא נתן לעצמו לדבר איתי והקשיב לכאב שהוא גרם לי. למרות שזה קרה לפני עשרים שנה. הוא היה אמיץ להישאר ולהקשיב.

והנה שנינו ביחד, עם ניצוצות של הבנה

קרו לנו דברים רעים בתור ילדים ואנחנו לרגע קטן נותנים להם מקום.

עשינו שלום.

ואולי כמו אפקט הפרפר...

"יום אחד זה יקרה

בלי שנרגיש, משהו ישתנה

משהו יגע בנו

משהו ירגע בנו

ולא יהיה ממה לחשוש"

נוסף בי אור

ומשהו בי נרגע.

אין זמן יותר טוב מהיום

לתת תוקף ולהכיר בכאב שנגרם לנו או שגרמנו לאחר.

הוא לא יכל לתת לי את זה, עד שאני לא העזתי באומץ רב לתת את זה לעצמי.